לוהט: דירת חדר וקהילה תומכת. תיעוד של משפחה של מבקשי מקלט
הכי חם: ההורים הם מבקשי מקלט מאריתריאה, שניהם עובדים. התאומות שוהות באחד הגנים המוזנחים בדרום תל אביב. מזל שיש חברים. תיעוד של חיי משפחה
כותרת: משפחה מצומצמת
משנה: התחנה המרכזית, תל אביב.
משפחה מצומצמת, תחנה מרכזית – תל אביב
כאשר ת’, מבקשת מקלט מאריתריאה, היתה בהיריון שהוגדר בסיכון גבוה עם התאומות שלה – היום בנות שנתיים – היא הפסיקה לעבוד כחדרנית בבית מלון ונשארה בבית. במהלך תקופה זו היא אספה תמונות של ידוענים ממגזינים והדביקה אותן על אחד הקירות בדירת החדר שבה היא מתגוררת עם בעלה, א’, גם הוא מבקש מקלט מאריתריאה. הדירה הזעירה, שכוללת גם מטבחון, היא חלק מדירה שפוצלה למספר יחידות.
א’ הגיע לישראל ב-2008 לאחר מסע שערך כתשעה חודשים. הוא ברח מאריתריאה לאתיופיה, שהה שם במחנה פליטים, חצה את הגבול לסודאן, הגיע לסיני ומשם לישראל. שנה מאוחר יותר ניסה אחיו לעשות את אותה דרך ונהרג. תמונתו של האח תלויה במקום מרכזי בחדר, בתוך שקית מסמכים, ולידה תלוי צלב מעץ.
ת’ הגיעה לישראל בדרך דומה, כשנה לאחר א’. יש לה שבעה אחים ושניים מהם נהרגו במהלך המלחמה עם אתיופיה.
שניהם עובדים – א’ במוסך ות’ במשק בית. התאומות עדיין אינן מדברות. במהלך היום הן נמצאות בגן שבו כ-50 ילדים בגילים שונים, ממספר חודשים ועד ילדים שמגיעים אחרי בית הספר. החורף הן סבלו משיעול טורדני שנמשך חודשים ארוכים, והגישה של המשפחה לשירותי רפואה מוגבלת.
עקב המרחק מהמשפחות התפתחה בקהילה האריתראית סולידריות חברתית חזקה. לקראת אירועים חגיגיים (כמו חתונה, הטבלה או יום הולדת), למשל, נרתמים החברים נרתמים לעזור בהכנות, ואלה אורכות לעתים יום שלם ואף יומיים. הטקסים נערכים בדרך כלל באחת הכנסיות שהוקמו באולמות ששימשו בעבר לתעשייה זעירה. טקס ההטבלה של הבנות התקיים באולם כזה, מספרים ההורים, והשתיים הוטבלו בשני דליי פלסטיק פשוטים.
פעם שאלתי את א’ מה יקרה אם יחזור היום לאריתריאה. אהפוך לשווארמה, הוא ענה לי.
—————————————————————————–
הגלריה פורסמה באתר המגזין העתונאי העוסק בעיקר בנושאים חברתיים. מביא סיפורים מהשטח על האנשים שחיים פה. עבודה, רווחה, הגירה, דיור, מבקשי מקלט, התארגנויות עובדים, זכויות אדם.
המקום הכי חם בגיהנום שמור למי שבזמנים של משבר מוסרי שומר על נייטראליות
את המשפט הזה נהוג לייחס לסופר האיטלקי דנטה אליגיירי, מחבר “התופת”, אבל מי שהפך אותו לרלוונטי בעת החדשה הוא דווקא מרטין לותר קינג. ב-30 באפריל 1967 נשא הכומר השחור, מנהיג התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית, דרשה בכנסיית איבנאזר שבאטלנטה. הוא דיבר נגד המעורבות האמריקאית במלחמה העקובה מדם בווייטנאם, ולא השאיר מקום לעמימות או לנייטראליות. הוא האמין שמול מעשה עוול או איוולת – עדיף תמיד לקרוא תיגר, ולא להסתופף תחת אורו החמים והמנוון של הקונסנזוס. “יש זמנים”, המשיך קינג, “שבהם שקט הוא בגידה”.
There are no comments